מרגיעת הדרקונים

מרגיעת הדרקונים – מאת רינה להב, סקסולוגית ומטפלת זוגית

היצירה “מרגיעת הדרקונים” עוסקת במסע ההתפכחות של מי שנולדה להרגיע אחרים — עד שאיבדה מגע עם עצמה. דרך ארבע תחנות – “אחיזת האש”, “ההתשה”, “ההבנה” ו־“התחייה” – נחשף מנגנון נפשי עמוק: הרצון להשיב סדר ושליטה באמצעות וויסות רגשי של הסובבים, גם במחיר שחיקה, היעלמות ופגיעה בזהות האישית.

זהו סיפור על דפוס הישרדותי שהפך לאשליית תיקון: ניסיון להרגיע את העולם במקום להקשיב לגוף ולנפש. אך מתוך הקריסה והשקט עולה תנועה חדשה – מעבר מוויסות תלוי־חוץ לוויסות פנימי, מן ההישרדות אל ההוויה, מן האש הבוערת אל האור הפנימי.

הפיה, שכונתה “מרגיעת הדרקונים”, אינה נעלמת עוד כדי לשמור על שקט מדומה. היא שבה אל נשימתה, לומדת לשאת את עצמה באור רך אך יציב. זהו שיר על ריפוי, על גבולות, ועל לידתה המחודשת של עוצמה נשית שאינה תלויה עוד בכיבוי האש של אחרים.

אחיזת האש

פיה קטנה נולדה באור,

אך לא לעצמה – לעולם שבור.

היא ידעה לגעת בכאב של אחרים,

לנשום במקומם רגשות אסורים

היא דאגה שדרקונים לא יפגשו בכאב,

שלא ירגישו תסכול, עצב או זעם שורף.

וכשהם סערו – היא נשמה במקומם,

וכשנכוו – שטפה בגליה את כאבם

ואם לרגע דמעה נזלה – אותה היא שתתה

לא הכירה חיים בלי לווסת, בלי להציל,

בלי לשאת על גופה כל רגש בלתי עדין.

כי היא נולדה להרגיע את כולם מסביבה,

ולא ידעה מה זה – לנוח בעצמה.

וכך, לאט, נשחקה מנשימה לנשימה.

ההתשה

בלילה אחד, בשקט גדול,

שכבה על האדמה, בלי קול.

הדרקון נם, שבע מאורה,

והיא – ריקה, כבדה ועייפה.

אבל עמוק בלב, כמעט בלי אור,

נשאר ניצוץ קטן, טהור.

והוא לחש לה, לא כדי להעיר –

רק כדי לראות, רק כדי להכיר:

“כן, עייפת.

כן, נתת את כל כולך.

תנוחי עכשיו, זה מותר, זה שלך.

אין מה לתקן, אין מה לשנות –

רק לנשום סוף־סוף,

בשקט, לעצמך.”

ההבנה

שנים חלפו, והיא כבר רואה –

דרקונים לא נרגעים לעולם.

תמיד יבקשו שתנשום במקומם,

שתכבּי את האש ותשאי את הים.

פעם האמינה: “אם ארגיע – יחלוף,

אם אנשום בשבילם – אולי יהיה סוף.”

אך כל שלווה שהביאה, כל מגע וכל דמעה,

רק הזינו את הלהבה.

ועכשיו היא יודעת, בלב שקט ובהיר:

אין טעם להרגיע את מה שלא רוצה להשתנות.

אז היא אמרה לעצמה:

“אני לא אשא עוד את האש של כולם.

האש שלהם – שלהם,

והאור שלי – שלי.

מכאן –

כל אחד יישא את שלו.

ואני אשמור סוף־סוף

על נשימתי.”

התחייה

עם שחר קמה, רכה ובהירה,

מן העייפות צמחה לה נשימה חדשה.

כנפיה בערו, אך זו אש טובה,

כזו שמאירה – לא שורפה.

לא ברחה, לא ניסתה להסתיר,

רק נתנה לעצמה שוב להאיר.

הלכה קדימה, צעדים שקטים,

חופשייה מעומס של אחרים.

מאחור הדרקון עוד ירק עשן,

והיא רק הביטה – ולא נבהלה.

כי ידעה בליבה את הדבר הפשוט:

היא לא נולדה להרגיע את העולם –

היא נולדה לבחור בעצמה.