מוקדש באהבה לספרדייה הבלונדינית , שפגשתי ליד עץ התותים עם הדוב במדריד -
פעם אם היו שואלים אותי מה אעשה אם אפגוש דוב ביער? הייתי עונה, קודם כל לא הייתי נכנסת ליער ואם בטעות הייתי ופוגשת דוב הייתי בורחת.
הצבת גבולות תמיד היווה עבורי אתגר, למרות שלא תמיד הייתי מודעת לכך.
להגיד לא,להביע את הרצונות והצרכים
שלי היו קשים בעקביות. לקח לי שנים לזהות את זה.
היום אני מבינה, שבמקום להתמודד עם מצבים, שבהם הייתי צריכה לקבוע גבולות, לעתים קרובות הייתי בוחרת להימנע
מסיטואציות או לברוח מהם.
אני זוכרת היטב זיכרון ילדות
של משחק עם שתי חברות.
זו לא הייתה חוויה מהנה
מכיוון שהם לא כללו אותי
במשחק. בהרגשתי כואבת, הייתי נסוגה בשקט אל ביתי
מבלי להביע את רגשותיי.
הדפוס הזה נמשך ביחסים שלי
עם בנים במהלך הילדות. במקום לתקשר את המחשבות שלי, הייתי בורחת כשהם ניגשו אליי לדבר.
אני זוכרת, שכל הזמן רצתי ורצתי, במקום לעמוד על שלי
ולהביע את הרצונות או הגבולות שלי.
גם בענייני מיניות, פשוט הייתי זורמת. לא ידעתי את הרצונות שלי, לא הקשבתי לגוף שלי ומה הוא מבקש, ולא קבעתי גבולות. המשכתי לברוח, אף פעם לא הבנתי, שמשהו לא בסדר. רק מאוחר יותר הבנתי,
שהיבטים מסוימים של המפגשים המיניים שלי
לא היו מספקים, אפילו כואבים. לא הייתי מודעת לכך,
שעלי לעצור
ולהקשיב לצרכים ולרצונות
של הגוף שלי באותם רגעים.
שנים של בריחה.
שנים של ריצות ועוד ריצות.
תעמדי שניה, תקשיבי רגע
תביני מה הגוף שלך מנסה להגיד לך,
למה את רק בורחת ממנו. למה את בורחת מהסיטואציה,
למה את בורחת מהקשבה, למה את בורחת ממה שהגוף אומר, למה את רצה, לאן את רצה?
ואז את נופלת שוב ושוב ומבינה , כל השנים האלה אני על טייס אוטומט.
אני תקועה על מנגנוני הישרדות עתיקים.
כי פעם בעבר הייתי חייבת לשרוד.
אז עשיתי את הדבר היחיד שידעתי -
פשוט ברחתי, ואז לא הפסקתי לרוץ.
רצתי ורצתי, כל מה שרציתי זה להימלט מהדוב באמצע היער.
נראה לי, שרצתי כמעט ארבעים שנה.
עד שעייפתי ועצרתי.
היום אני לא בורחת יותר.
היום אני עוצרת,
מקשיבה לגוף ,
מקשיבה מה הוא רוצה להגיד לי, מקשיבה למה שאני רוצה…
והכי חשוב שמה גבולות.
מה אתם תעשו שתפגשו דוב ביער?
