הדגדגן או בשמו החדש עונג

עונג בגוף שלי

בגוף שלי חי עונג

לא של מישהו, לא לשימוש

לא של צורך, לא למראה

עונג שנולד רק בשבילי.

הוא מתעורר בלחישה

במגע רך, בנשימה

לא מבקש רשות מבחוץ

רק הקשבה מבפנים.

אין בו חובה לרצות

אין בו לחץ להוכיח

הוא פועם בקצב הלב

בשקט, בסבלנות, בחמלה.

והגוף שלי הוא בית

והמגע — שפה עדינה

והעונג — חלק ממני.

עונג 

ביוונית, בלטינית, בערבית וגם בעברית — שמו של הדגדגן ניתן מתוך מבט חיצוני. תיאור של צורה, מיקום, תפקוד. כמו עוד חלק טכני בגוף. גם בשפות מהמזרח, ואפילו בקרב עמים ילידיים כמו האסקימואים, אף לא אחת בחרה לקרוא לו בשם שמספר את האמת הפשוטה.

והאמת היא זו: הדגדגן הוא המקום היחיד בגוף שנברא למטרה אחת בלבד — עונג.

ועדיין, שום שפה לא נתנה לו את השם שמגיע לו.

אז אולי עכשיו הגיע הזמן — לקרוא לו סוף סוף בשמו.

עונג.

יש עונג בגוף — ולא צריך אישור כדי להרגיש אותו

אחת העובדות הפשוטות, היפות, והפחות מדוברות על הגוף הנשי היא זו:

העונג קיים כדי לאפשר עונג. זה התפקיד שלו. זו הסיבה שהוא שם.

הוא לא דרוש לרבייה.

הוא לא מעביר זרע.

הוא לא “צריך” גבר כדי לפעול.

הוא פשוט שם — כמו שהוא — כדי שתרגישי.

וזו אולי אחת המתנות הכי גדולות שהגוף הנשי מציע:

יכולת טבעית, מולדת, אישית, פרטית — לחוות עונג. להרגיש טוב בתוך העור שלך. להתרגש מהמגע שלך בעצמך. להיות מחוברת למה שקורה בפנים — בלי תנאים, בלי חוקים, בלי תלות באף אחד.

והמקום הזה — הוא רק שלך.

לא צריך פרטנר כדי לעורר את המיניות שלך.

לא חייבת להיות חדירה כדי לחוות אורגזמה.

ולא צריך שום אישור מבחוץ כדי להרגיש שמותר לך להנות מהגוף שלך.

עונג עצמי הוא לא תחליף — הוא דרך להיזכר שאת חיה.

שהגוף שלך לא כאן רק כדי לתפקד.

שהמיניות שלך לא תלויה באף אחד אחר.

שהעונג שלך יכול להתחיל מבפנים — בך.

העונג

הוא כאן להזכיר לך:

את לא צריכה סיבה.

לא צריכה תירוץ.

לא צריכה שום דבר חוץ מהרשות הפנימית שלך להיות בקשר עם עצמך.

אז למה כל כך הרבה נשים לא מרגישות שזה פשוט?

למרות הפשטות הפיזיולוגית, החיבור לעונג העצמי — למגע בגוף, לגירוי עצמי, לאורגזמה — מלוּוה אצל רבות ברגשות מורכבים:

בושה, אשמה, ריחוק, תחושת זרות מהגוף, או אפילו פחד.

לעיתים מדובר במסרים ישנים שספגנו בילדות או בנעורים:

• “אל תגעי שם”

• “זה מגעיל/אסור”

• “מיניות צריכה לבוא רק בתוך קשר”

• או שתיקה מוחלטת — שגם היא מעבירה מסר.

ולפעמים — מדובר בזיכרונות לא פשוטים. פגיעות מיניות, חדירות לא רצויות, יחסים מבלבלים, מגע שנחווה כלא בטוח.

הגוף לא שוכח, גם אם הראש כבר רץ קדימה.

עונג עצמי הוא לא תחליף — הוא זכות בסיסית

חשוב לומר בבירור: עונג עצמי — אוננות, חקירה של הגוף, חיבור לעונג— איננו “תחליף” למשהו.

הוא לא נועד למלא מקום של בן זוג, ולא נועד להיות פתרון זמני.

הוא חלק מהבעלות של אישה על גופה, ממערכת היחסים שלה עם עצמה, ממיניות שאינה תלויה באף אחד אחר.

כשאישה מרשה לעצמה להרגיש עונג בגוף — לבד, בשקט, בבחירה חופשית — היא מחזירה לעצמה כוח, ביטחון, ותחושת ערך.

דוגמה טיפולית: לגעת מחדש בגוף דרך EMDR

טל (שם בדוי), בת 36, הגיעה לטיפול עם תחושת ניתוק עמוקה מהמיניות שלה. היא הייתה בזוגיות טובה, אך נמנעה ממגע מיני, ובעיקר לא הצליחה להתחבר לעונג בעצמה. במהלך הטיפול היא סיפרה שבעבר, כנערה, ניסתה לגעת בעצמה — ונתפסה ע”י אמה, שקראה לזה “מלוכלך” ו”לא ראוי”. הזיכרון הזה לא חזר אליה שנים — אבל הוא היה שם, בגוף, כמו חומה.

עבדנו עם EMDR על הזיכרון הזה: החדר, ההבעה על הפנים של אמא, הקול, התחושה בבטן.

במהלך מספר מפגשים, התגובה הגופנית החזקה שהייתה לה כשנזכרה בזה — רעד, דופק מהיר, תחושת בחילה — התחילה להתרכך. היא התחילה לראות את עצמה הצעירה בעיניים אחרות: לא כ”טועה”, אלא כמי שניסתה להרגיש, לחקור, להיות חיה בגוף שלה.

בהמשך, עבדנו גם עם דימויים חיוביים של עונג בטוח. היא התחילה לגעת בעצמה שוב — בהתחלה רק לשים יד, להישאר שם. לאט לאט, החלה לצמוח תחושת סקרנות חדשה, קשר אחר עם עצמה.

כשטל הצליחה לחוות אורגזמה לבדה, אחרי שנים, היא אמרה:

“לא ידעתי שאפשר להרגיש טוב בגוף הזה, כשאני לבד. ושהעונג הוא באמת שלי.”

עונג הוא לא בונוס, הוא זכות

המיניות הנשית אינה חייבת להסתובב סביב גבר.

היא לא מחכה לאישור.

היא יכולה להתחיל — ולהתפתח — בגוף של אישה, בזמנה, בקצב שלה, ובדרך שנכונה לה.

לגעת בעצמך זו לא בושה. זו לא סטייה. זו לא “פשרה”.

זו דרך לפגוש את עצמך מחדש — לא כמי שצריכה “לתפקד” מינית, אלא כמי שרוצה לחיות מינית.

Placer en mi cuerpo

En mi cuerpo habita el placer.

No es de nadie. No es para usar.

No nace de la necesidad, ni existe para ser visto.

Es un placer que nació solo para mí.

Se despierta con un susurro,

con una caricia suave, con una respiración.

No pide permiso desde afuera,

solo escucha desde adentro.

No hay en él obligación de complacer,

ni presión por demostrar nada.

Late al ritmo del corazón,

en silencio, con paciencia, con compasión.

Y mi cuerpo es un hogar,

el tacto — un lenguaje sutil,

y el placer — una parte de mí.