הבור שלי

אני צועדת ברחוב. זה הרחוב שלי, נוף ילדותי. ברחוב יש בור — ואני נופלת לתוכו.

ברגע הראשון זה לא “סיפור”. זה פשוט גוף: החזה מתכווץ, הגרון נסגר, הבטן מתהפכת. ואז מגיע הרגש: עצב, לחץ, ייאוש, לפעמים כעס. ומיד מגיעה המחשבה הקבועה:

“שוב זה קורה לי.” “אני לא מצליחה.” “מה לא בסדר איתי?”

רוב הפעמים אני אפול לבור הזה. נניח שמונים אחוז. אולי עשרים אחוז אצליח לעקוף, לדלג מעליו. אבל אני לא רוצה לעבור לרחוב אחר, שזר לי. זה הרחוב שלי והבור שלי — שנחפר לאורך החיים שלי.

אז החלטתי משהו אחר: אם אני כבר נופלת — אני לא מוסיפה לעצמי מכות. אני עושה סדר.

קודם כל אני שואלת: מה הגוף שלי צריך עכשיו כדי להירגע קצת?

נשימה ארוכה. מים. יד על החזה. לשבת רגע. להרגיש את הרגליים על הרצפה.

זה הווסת שלי. לא כדי למחוק את הרגש, אלא כדי שהסערה תרד קצת.

כשהגוף נרגע טיפה, אני יכולה להגיד את האמת הפשוטה:

“קשה לי עכשיו.”

ואני נותנת לרגש להיות, בלי להיבהל ממנו ובלי לברוח ממנו.

ואז אני נוגעת במחשבה. אני לא מתווכחת איתה, רק מחליפה לה משפט:

“נפלתי לבור — זה לא אומר שאני כישלון.”

“זה אומר שזה מקום שמפעיל אותי.”

“ואני יודעת לצאת ממנו.”

ואז אני מעצבת את הבור.

אני מכניסה ספה מדליקה, שטיח נעים, תמונות קסומות. אני מביאה יין משובח, פירות וגבינה. כי אם אני כבר פה — אני לא אשב בבושה. אני אשב במקום נעים שמזכיר לי להיות טובה אליי.

ואם יעמדו מעל הבור אנשים ויצעקו: “שוב נפלת? אמרנו לך!”

אני אשים לב מה קורה לי בפנים: החזה שוב מתכווץ, בושה עולה.

ואז אני בונה חלון קטן וסוגרת אותו. אני לא חייבת לשמוע קולות שמקטינים אותי.

וכשאחליט לצאת — אני אצא.

כי נפלתי כל כך הרבה פעמים, שאני כבר מכירה את הדרך החוצה:

קודם להרגיע את הגוף.

אחר כך לתת לרגש מקום.

ואז לשים מחשבה יותר טובה.

ואז צעד אחד קטן החוצה.

אני לא עוברת רחוב.

והבור… אולי הוא לא באמת בור.

אולי הוא פשוט חלק מהמסע שלי — מקום שאני לומדת בו שוב ושוב איך להיות איתי ❤️