למלאכית האהובה : אני רואה אותך, גם כשאת לא יודעת לבקש
- רינה להב
- 6 days ago
- 3 min read
Updated: 3 days ago
הרגע שבו ראיתי – שלא רואים אותי
רינה להב | סקסולוגית ומטפלת זוגית ו־EMDR
פודקאסט בסוף המאמר
1. הייתי שם
ישבתי. עמדתי. שכבתי.
לא ברור לי איפה בדיוק —
אבל אני זוכרת שהייתי שם.
ככה, כמו שאני.
ולא עשיתי כלום מיוחד,
רק רציתי שתראי.
2. חיכיתי
שלחתי מבט,
או תנועה קטנה,
או נשימה שנעצרה רגע.
הכול היה שקט, אבל בפנים צעק:
“אני פה… תסתכלי…”
והשקט לא נשבר.
לא ראית.
לא הרגשת.
לא באת.
3. הגוף הבין
הגוף שלי הרגיש את זה לפניי:
שאם אף אחד לא רואה אותי —
אולי לא יישאר מי שיטפל בי,
שידאג לי, שיגן עליי.
ולבד —
זה לא עצוב.
זה מסוכן.
הנשימה התקצרה.
הבטן קפאה.
העיניים נסוגו פנימה.
לא כי נעלבתי —
כי הבנתי:
בלי נראות, אין קיום.
למה כל כך חשוב שיראו אותנו?
כשאנחנו קטנים – הנראות שלנו היא לא מותרות.
היא תנאי להישרדות: אם מישהו רואה אותי, הוא ידאג לי.
ואם לא רואים אותי – אני לבד בעולם. וזה מפחיד.
אבל גם הנפש זקוקה לנראות:
כשמבוגר רואה אותי בעיניים שמרגישות אותי,
אני לומדת:
“אני קיימת. יש לי מקום.”
ומה קורה כשלא רואים?
מה ששובר את הלב זה לא רק שלא ראו אותי.
זה שאני ראיתי – שלא רואים אותי.
הייתי שם, קיוויתי, חיכיתי –
והמבט לא בא.
הכאב היה יותר מדי.
אז הנפש שלי החליטה:
לשם – אני לא חוזרת.
ואז נבנים מנגנונים. לא כדי לבטל את הצורך – אלא כדי לא לפגוש שוב את הכאב.
ריצוי שקט – כדי שלא אצטרך לבקש, ולהתאכזב שוב.
הומור או דרמה – כדי שאהיה בולטת, שלא יפספסו אותי שוב.
זעם – כדי להילחם לפני שאיעלם שוב.
דרישה להוכחות – כדי לא להרגיש את הספק, שאולי לא באמת רואים אותי.
פרפקציוניזם – כדי להבטיח שיסתכלו, גם אם לא אבקש.
הזדהות השלכתית – כדי שלא ארגיש בעצמי את הפצע, אלא תרגיש אותו אתה.
כששני בני זוג מפחדים לפגוש את אותו דבר – “אני לא נראה”
שניהם נושאים את אותו כאב ישן:
“פעם רציתי שיראו אותי – וזה לא קרה.”
הם חוו את זה כל בדרכו – בבית אחר, עם שפה אחרת, בגוף אחר –
אבל התחושה המוכרת של לבד, של שקיפות, של לב פתוח שלא נענה – חיה אצל שניהם.
והפחד הכי גדול שלהם – זה לפגוש את זה שוב.
אצלו: הפחד גלוי. הוא מחפש הוכחות כל הזמן.
הוא מרגיש את חוסר הנראות מבפנים.
הוא לא מתכחש לצורך – להפך:
הוא מבקש, מבקש, ועוד מבקש:
“תאכילי אותי.”
“תגידי לי מילה טובה.”
“תראי אותי בעיניים.”
אבל זה לא נובע מעודף ביטחון.
זה נובע מפחד.
“אם לא תתייחסי אליי – אני נעלם.”
והוא מרגיש שהמבט שלה לא באמת עליו.
אז הוא מגביר נוכחות – כדי לא לפגוש שוב את התחושה שהוא לא קיים.
אצלה: הפחד מוכחש. היא לא מרשה לעצמה להרגיש אותו.
היא חוותה חוסר נראות בצורה כל כך כואבת, אולי שוב ושוב –
עד שהגוף שלה כיבה את הצורך הזה.
היא לא יודעת שהיא צריכה שיראו אותה.
היא רק יודעת שמשהו בתוכה מצטמק כשמישהו מבקש ממנה את זה.
כשהוא פונה אליה – היא מתכווצת:
“מה הוא רוצה ממני כל הזמן?”
אבל זו לא אדישות.
זו בהלה רגשית:
אם היא תראה אותו באמת –
היא תיאלץ לפגוש את המקום שבתוכה שלא נראָה מעולם.
וזה מפחיד מדי.
אז היא מגיבה בקור, בזלזול, או בסימון:
מעדיפה לשלוט, להרחיק, או להתפרץ – רק לא להרגיש שוב את אותה חשיפה שגרמה לה פעם לקרוס.
מה קורה ביניהם?
הוא מרגיש שהיא סוגרת לב – וזה מחזיר אותו בדיוק לשם: “לא רואים אותי.”
היא מרגישה שהוא מבקש ממנה משהו שאין לה – וזה מפעיל בה את הבהלה הכי עמוקה: “אני שוב לא מספיקה.”
והכאב של כל אחד –
פוגש את מנגנון ההגנה של האחר.
והם נשארים לבד – כל אחד עם הפחד שהוא מנסה נואשות לא להרגיש.
בטיפול לא מוחקים את הכאב —
פשוט פוגשים אותו יחד,
במקום שבו פעם לא ראו אותך.
והפעם —
את לא לבד שם.
Yorumlar