אופיליה ילדת התירס

אופיליה ילדת התירס

שיר מאת רינה להב, סקסולוגית ומטפלת זוגית emdr

פודקאסט בסוף המאמר

אופיליה היא ילדת תירס,

לב צהוב, עטוף בגרעין מחוספס.

היא נראית שקטה, לא עושה עניין,

אבל בפנים — חום סמוי מבעבע מזמן.

כשהרגשות פרצו בבית כמו סערה,

היא הרגישה הכול — ולא הייתה החזקה.

אמא בכתה, אבא שתק,

והיא נשארה — לבד, נבהלת ושותקת.

מאז היא יודעת בלב הסגור:

רגש זה מסוכן מדי — ואף אחד לא שם.

אז היא שותקת, עוצרת בפנים,

לא נותנת לרגש לבעור בין הסדקים.

כי אם תפתח לו דלת — אפילו חריץ,

זה יתחיל בגרעין…

ויגמר בפיצוץ.

ולפיצוץ הזה אין תזמון נוח,

אין חיבוק שיכול להכיל אותו בכוח.

וכשהוא מגיע — היא כבר לא שם,

היא מתפזרת ברעש, נשאר רק קלח סתם.

כי ככה זה מרגיש:

כשהיא מרשה לרגש לגעת —

היא נעלמת.

מושמדת.

ומתוכה נותר רק שריד קטן —

קלח ריק, מחוספס, קצת שרוף, קצת מובן.

אבל יום אחד,

בלי רעש, בלי דרמה —

היא הרגישה.

ולא נשרפה.

היא לא הפכה לגזר.

לא לתמר, לא לשורש.

היא נשארה תירס —

אבל הפעם, עם שורש.

כי משהו באדמה השתנה:

לא הפחידו אותה כשדמעה עלתה.

החזיקו אותה.

לא כיבו את הלהבה — רק עמדו לידה.

והיא גילתה:

היא יכולה לבכות — ולא להתמוסס.

היא יכולה להרגיש — ולא להתפזר.

היא לא צריכה להיות שקטה כדי שיאהבו אותה.

היא לא צריכה להשתנות כדי שלא יפחדו ממנה.

היא יכולה להיות –

היא.

עם כל הרגש. עם כל הפחד.

ועם הלב הצהוב ההוא —

שסוף סוף מותר לו לבעור

בלי להתפוצץ.

אז אם היא בכל זאת תתפוצץ כמו תירס —

זה לא סימן שהיא הרסה,

אלא סימן שהיה בה יותר מדי לזמן ארוך מדי

ולא היה מי שיקשיב לפני שזה קרה.

גם פיצוץ הוא שפה של הגוף.

הוא אומר:

“החזקתי לבד. שתקתי יותר מדי. והגיע לי עזרה קודם.”

אם היא תתפוצץ —

היא לא צריכה להתבייש.

היא צריכה שיחזיקו אותה אחר כך.

שיגידו לה:

“אני רואה כמה כאב היה שם. בואי נלמד יחד — איך לא להגיע לשם שוב לבד.”

כי גם אם היא התפזרה לרגע —

היא לא באמת נעלמה.

היא רק ביקשה, בדרך הכי חזקה שהייתה לה,

שמישהו יראה מה קורה לה בפנים.

ולפעמים,

דווקא מהפיצוץ — מתחיל השיקום.

לא כי היא נכשלה —

אלא כי הלב שלה סוף סוף הסכים להיראות.

https://notebooklm.google.com/notebook/6a593233-ff0a-4d1b-8f76-0e3f0b87fe00/audio