Emdr & וגיניסמוס
- רינה להב
- 17 hours ago
- 5 min read
רינה להב , סקסולוגית מוסמכת ומטפלת זוגית
האזנה
וגיניסמוס: מבט דרך EMDR
וגיניסמוס הוא מצב שבו מתרחש כיווץ לא רצוני של שרירי רצפת האגן סביב ניסיון חדירה או ציפייה לחדירה. הכיווץ עשוי לגרום לכאב ולקושי משמעותי בחדירה.חשוב להבין: זו אינה “בעיה באופי” ואינה כישלון אישי, אלא תגובת הגנה של מערכת העצבים.
הוא מנגנון ויסות. הוא מופיע כאשר מערכת העצבים חווה איום — ממשי או נתפס — ומפעילה תגובת קיפאון (freeze). מטרתו להגן: לעצור חדירה, למנוע עומס רגשי או לשים גבול כשקשה לומר “לא”.
לעיתים הרגש המרכזי הוא פחד מכאב, אך לא תמיד. הכיווץ יכול להופיע גם כאשר הרגש המרכזי הוא:
• בושה
• אשמה
• פחד לשים גבול (“לא נעים לי לעצור / להגיד לא”)
• פחד להגיד מה מתאים לי ומה לא מתאים לי (חשש לפגוע, לאכזב או “להיות יותר מדי”
במילים אחרות: הכיווץ אינו בהכרח סימן לפחד מכאב — אלא סימן לכך שהגוף חווה חוסר בטיחות.
EMDR ווגיניסמוס
EMDR הוא טיפול שמטרתו לעבד חוויות שנטענו בעומס רגשי (טראומטי או מתמשך), ולהפחית את העוצמה של פחד, בושה ותגובות הגנה אוטומטיות. בטיפול עובדים על זיכרון, חוויה או תמונה “מכוננת” הקשורה לכאב, השפלה או פחד, תוך גירוי דו-צדדי (תנועות עיניים, טפיחות או צלילים), כך שהמוח ומערכת העצבים יכולים לעבד מחדש את המידע.
סיפור מקרה: מיה (28) – כאב בחדירה
הבעיה בהווה – הטריגר הנוכחי
אירוע: ניסיון לקיים יחסי מין עם בן הזוג או ציפייה לחדירה.
רגש: פחד מכאב, בושה, מתח ולעיתים אשמה.
תחושת גוף: דריכות → עצירת נשימה והקשחה → כיווץ לא רצוני של רצפת האגן → כאב חד.
מחשבות:
“זה הולך לכאוב שוב.”
“אני לא שולטת בגוף שלי.”
“אני לא נורמלית.”
“אני לא יכולה לספק אותו.”
ווסתים / התנהגויות מגנות:
הווסתים מופיעים כאשר יש קושי לשאת את רגש הפחד (ולעיתים גם בושה או אשמה) בזמן אמת. במקום להישאר עם הרגש בתוך הגוף ובתוך הקשר, מערכת העצבים מפעילה מנגנוני הגנה שמטרתם להוריד עומס ולהפסיק איום — גם אם המחיר הוא פגיעה באינטימיות.
• כיווץ כווסת לא-אדפטיבי (תגובה אוטומטית של freeze שמטרתה לעצור חדירה)
• הימנעות ממיניות
• הקשחה גופנית, קיפאון או ניתוק
• ריצוי או דחייה של אינטימיות
• ווסת קוגניטיבי: מחשבות שליליות והאשמה עצמית (“אני דפוקה”, “אני לא נורמלית”) המספקות תחושת שליטה רגעית, אך מחזקות בושה ופחד
תמונה 1 – לפני העיבוד (הפעלה מלאה)
🌊 הנהר
הנהר סוער, כהה וגועש. הזרם חזק וסוחף — מייצג מערכת עצבים מופעלת יתר על המידה. אין יציבות, אין קרקע בטוחה.
🔥 היצור הכתום – פחד
הפחד נראה תוקפני, עם שיניים חשופות ותנועה קדימה. הוא מאיים ודומיננטי במרחב. זה פחד מכאב / פחד לשים גבול, שפועל בעוצמה גבוהה.
🪨 הסלעים – אמונות שליליות
הסלעים מוצקים וכבדים. עליהם יושבות דמויות עצובות וקפואות. האמונות “התמצקו” והפכו לחלק מהנוף הפנימי:
“אני לא נורמלית”
“אני לא יכולה לשלוט בגוף שלי”
“אני בעייתית”
🧍 הדמויות במים – כיווץ / Freeze
הן שקועות במים עד הצוואר, מכווצות, חסרות תנועה. אחת נראית קפואה, אחרת מתכנסת בעצמה. זהו הכיווץ האוטומטי — תגובת freeze.
🌊 הצפה רגשית
המים שמקיפים אותן מייצגים חוסר יכולת לשאת רגש. במקום להרגיש פחד ולשהות בו — המערכת נכנסת להגנה.
זהו שלב שבו:
הפחד שולט,
האמונות מתקשות,
הכיווץ אוטומטי,
והמערכת לא מצליחה להחזיק את הרגש — רק להיסגר מפניו
תמונה 2 – במהלך העיבוד (Processing / Holding)
🌊 הנהר
עדיין יש זרם ותנועה, אבל הסערה כבר נשברה. המים פחות גועשים, ויש “שביל” של זרימה שניתן לעקוב אחריו.
🔥 היצור הכתום (הפחד)
הפחד עדיין נוכח וברור, אבל קטן יותר/פחות חד. הוא כבר לא מתנפל — הוא דרוך. הוא לא מנהל את כל הסצנה.
🧍 הדמויות במים (כיווץ / Freeze)
הכיווץ עדיין מופיע, אבל הוא לא מוחלט:
דמות אחת עדיין מכווצת, דמות אחרת כבר מרימה ראש, ודמות נוספת כבר “צפה” ולא שוקעת. כלומר — יש תנועה בתוך החוויה.
🪨 הסלעים (אמונות שליליות על העצמי)
הסלעים עדיין שם, אבל מתחילים להופיע בהם סדקים קטנים.
האמונות כבר לא “מוצקות” — הן מופעלות, נחוות, ואז מתחילות להתרכך.
☀️ האור
האור כבר מופיע, אבל עדין: קרן ראשונה שמסמנת “החזקה”.
זה לא רה־ארגון מלא — זה התחלה של ויסות.
🌿 ווסת אדפטיבי שמופיע לצד הלא-אדפטיבי
בדיוק בשלב הזה מתחילה להופיע יכולת מקבילה:
נשימה / קרקוע / עצירה רגעית / הבחנה “זה אז–זה עכשיו”.
הכיווץ עוד קורה, אבל הוא כבר לא הפתרון היחיד.
משפט מסכם לשלב 2:
זה השלב שבו הפחד עדיין נוכח — אבל הוא כבר מוחזק.
והמערכת מתחילה ללמוד להישאר עם הרגש בלי להינעל
תמונה 3 – לאחר העיבוד (רה־ארגון)
🌊 הנהר
המים עדיין זורמים — אבל הזרימה רגועה, רחבה וברורה. אין סערה ואין הצפה. זה כבר לא נהר שמטביע, אלא נהר שאפשר לעמוד בתוכו ולנוע בתוכו.
☀️ האור
האור במרכז התמונה חזק ובהיר. הוא מסמל אינטגרציה: המערכת מצאה ויסות פנימי, ויש תחושת “בוקר חדש” — יותר בהירות, יותר מרחב.
🔥 היצור הכתום (הפחד)
הפחד עדיין קיים — אבל כבר לא מאיים. הוא רגוע, אפילו מעט מחויך.
הוא עבר שינוי מתפקיד של “סכנה שמנהלת את הגוף” לתפקיד של רגש שניתן להחזיק.
כשהפחד מוחזק — הכיווץ כבר לא חייב להופיע.
🪨 הסלעים (אמונות שליליות על העצמי)
הסלעים עדיין בנוף, אבל הם כבר לא “סכר”. הדמויות שעליהם נראות שלוות יותר.
האמונות השליליות איבדו את הקשיחות שלהן — הן כבר לא אמת מוחלטת אלא זיכרון/סיפור ישן שניתן לראות אותו מבחוץ.
🧍 הדמויות במים (כיווץ / Freeze)
הן כבר לא שקועות ולא קפואות. הגוף פתוח יותר, יש קשר, יש תנועה.
התגובה האוטומטית של freeze נרגעה.
🌿 ווסת אדפטיבי חדש (מה שנוסף אחרי העיבוד)
בשלב הזה מופיע “משאב פנימי” שמחליף את ההגנות הלא־אדפטיביות:
נשימה וקרקוע (יכולת להישאר בגוף)
חמלה עצמית (במקום האשמה)
שפה של גבולות (“מותר לי לעצור / להאט / לבחור”)
בחירה בקצב (התקרבות הדרגתית במקום הימנעות או ריצוי)
זה שלב שבו:
הפחד לא נעלם — הוא עבר אינטגרציה.
הכיווץ כבר לא אוטומטי.
מערכת העצבים מאורגנת מחדש.
והיכולת לשאת רגש — עם ויסות אדפטיבי — חזרה
השינוי אינו בכך שהפחד נעלם, אלא בכך שהתגובה האוטומטית מתחלפת בוויסות מודע.
טיפול זוגי
כשבן הזוג מצטרף לטיפול, הדגש הוא להעביר את החוויה ממסגרת של “זה משהו אצלי” למסגרת של “זה משהו שקורה לנו”. לא משום שהאישה אשמה, ולא משום שהוא אשם — אלא משום שמיניות מתרחשת בתוך קשר, והגוף מגיב לא רק לכאב אלא גם ללחץ, לציפייה, לאכזבה, לבושה ולתחושת “אני צריכה לספק”. לכן אנחנו עובדים גם עם בן הזוג על החלק שלו במעגל: מה עולה בו כשהכיווץ קורה, איך זה נחווה אצלו, ואיך הוא מווסת את עצמו. לעיתים הוא מרגיש דחייה, תסכול, חוסר אונים, פחד לפגוע, או בושה סביב “אני לא מצליח”; וכשהרגשות האלה לא מקבלים מקום, הם נכנסים לחדר דרך דרכים עקיפות — לחץ להגיע לחדירה, ניסיון “לפתור”, שתיקה, נסיגה רגשית, או אכזבה שמורגשת כמו ענישה. כל אלה, גם אם לא נאמרים, יכולים להיקלט בגוף של האישה כאיום ולחזק את תגובת ההגנה. לכן חלק משמעותי מהעבודה הוא לעזור לו לשאת את הרגשות שלו במילים ובוויסות, כך שהמגע יהפוך ממבחן לביטחון: הוא לומד להישאר נוכח גם כשעוצרים, להחזיק רצון בלי לחץ, לבקש קרבה בלי דרישה, ולהזכיר במעשה ובמילים: “אנחנו צוות, זה לא עלייך לבד”.
במובן הזה, הטיפול אינו “לתקן את הגוף שלה”, אלא לבנות יחד מערכת שבה שני אנשים לומדים: איך מפחיתים איום, איך מחזיקים תסכול בלי להאיץ, איך מדברים גבול בלי בושה, ואיך ממשיכים להיות קרובים גם כשהדרך איטית. כשהעומס מתחלק — תגובת ההגנה כבר לא צריכה לשאת את הכול לבד
Comments