Emdr

מאת רינה להב

כשאנחנו פוגשים רגש שקשה לנו להרגיש — פחד, עצב, בושה, בדידות, כעס או חוסר אונים —

אנחנו לא תמיד מצליחים פשוט להיות בו.

לפעמים הרגש עולה,

והגוף נבהל ממנו.

לא כי הרגש מסוכן,

אלא כי בעבר לא היה מי שיחזיק, יאסוף, או יהיה שם איתנו בתוך התחושה.

באותו רגע, המוח והגוף מפעילים תגובות אוטומטיות שמטרתן להגן עלינו.

תגובות אלה נקראות מנגנוני ויסות לא אדפטיביים —

כלומר, דרכים לא יעילות להרגיע את עצמנו.

הן החלו כדרכי הישרדות חכמות,

אבל כשהן מופעלות שוב ושוב —

הן מונעות מאיתנו לפגוש את הרגש באמת, לעבד אותו ולגדול ממנו.

אני קוראת להם “מפלצות הוויסות” —

אני קוראת לזה מפלצות ויסות לא כי הן רעות, אלא כי הן גדולות מהילד שהיינו.

הן נוצרו בשביל להגן עלינו כשהרגש היה גדול מדי.

עכשיו, כשאנחנו מבוגרים, אנחנו יכולים ללמד אותן לנוח

🐒 Avoidance – הימנעות

מה זה:

ניסיון לא להרגיש את מה שקשה.

אני נמנעת מלדבר, לדמיין או להתקרב למשהו שעלול להציף רגש.

דוגמה:

מישהי שנפגעה ממישהו — מוחקת אותו מהטלפון, לא מזכירה את שמו, לא מתקרבת למשהו שמזכיר אותו.

למה זה קורה:

הגוף אומר:

“אם לא אגע בזה — זה לא יכאיב.”

מה הבעיה:

זה מרגיע רגעית,

אבל הרגש נשאר בפנים ולא מתעבד.

🐇 Escape – בריחה

מה זה:

בריחה מהרגש דרך הסחות דעת או עשייה.

דוגמה:

כשאני מרגיש לבד —

אני גולל בטלפון, עובד שעות נוספות, אוכל, מסדר, מתעסק בכל דבר חוץ ממה שכואב.

למה זה קורה:

הרגש מרגיש גדול מדי,

והמוח אומר:

“תברח לפני שזה יציף אותך.”

מה הבעיה:

זה לא באמת מרגיע —

רק דוחה את המפגש עם עצמי.

🦔 Anger – כעס

מה זה:

אני מתפרץ במקום להרגיש פגיע.

דוגמה:

בן הזוג שכח משהו חשוב — אני כועס.

אבל עמוק בפנים אני בעצם מרגיש לא חשוב, לא נראה או מאוכזב.

למה זה קורה:

כעס נותן תחושת כוח במקום תחושת פגיעות.

מה הבעיה:

הוא מרחיק אנשים ממני —

ואני נשאר לבד עם הכאב האמיתי.

🐺 Blaming Others – האשמת האחר

מה זה:

אני שם את האחר במרכז האשמה כדי לא לפגוש את הכאב שלי.

דוגמה:

נכשלתי במשהו — ואני אומר “זה בגללו”, “הם גרמו לזה”.

למה זה קורה:

להרגיש אשמה, פגיעות או כישלון — זה קשה מדי.

מה הבעיה:

אני לא לומד להתמודד,

ולא באמת מצליח לשנות.

🐘 Negative Self-Thinking – מחשבות שליליות על עצמי

מה זה:

במקום להרגיש את הכאב — אני תוקף את עצמי.

דוגמה:

חבר לא עונה לי — ואני אומר לעצמי:

“ברור, מי בכלל ירצה לדבר איתי.”

למה זה קורה באמת:

המוח מייצר אשליית שליטה:

“אם אני הבעיה — אני יכולה לתקן.”

זה עדיף מאשר להרגיש לא אהוב, לא חשוב, או לבד.

מה הבעיה:

זה מכאיב, מחליש,

ומקטין את הצרכים והרצונות שלי.

🐢 Freeze – קיפאון

מה זה:

הגוף קופא.

אני ננעל, “נעלם”, סוגר נשימה — כשיש רגש חזק מדי.

דוגמה:

מישהו צועק עליי — ואני משתתק, לא מגיב, קופא.

למה זה קורה:

תגובה אוטומטית של הגוף:

“אם לא אזוז — אולי זה יעבור.”

מה הבעיה:

זה שומר עליי רגעית,

אבל מונע ממני לפעול, להגן על עצמי או לבטא את מה שאני מרגיש.

🦗 Self-Erasure – ביטול עצמי

מה זה:

אני מצמצם את עצמי כדי שאחרים לא יכעסו, לא יפגעו, לא יינטשו.

דוגמה:

מישהו פוגע בי — ואני עונה “לא נורא”.

אני מתנצל גם כשלא אני האשם.

למה זה קורה:

למדתי ששלום חיצוני חשוב יותר מהשלום הפנימי שלי.

מה הבעיה:

אני מאבד את הקול שלי,

את הצבע שלי,

ואת עצמי.

🐻‍❄️🐉 Reassuring the Other – הרגעת האחר

מה זה:

אני הופך מיד למרגיע או מציל, כדי לא להרגיש חוסר אונים.

דוגמה:

מישהו קרוב מוצף — ואני ישר מנחם, מסביר, “מסדר”.

למה זה קורה:

קשה לי לשאת את המצוקה שלו —

אבל עוד יותר קשה לשאת את המצוקה שלי.

מה הבעיה:

אני לוקח על עצמי רגשות שלא שלי,

ושוכח את מה שאני מרגיש.

כל אחד מהמנגנונים האלה התחיל כדרך חכמה של הנפש לשמור על עצמה.

הם היו ההגנות הטובות ביותר שהיו לנו בזמן אמת.

אבל כשהם חוזרים שוב ושוב —

הם מונעים מאיתנו לעבור דרך הרגש,

לפגוש אותו בעדינות,

ללמוד ממנו,

ולצמוח.

כשרגש לא מקבל עבודה ושחרור – הוא לא נעלם. הוא פשוט משנה צורה.

הגוף והמוח חייבים לעשות משהו עם העומס הזה, ולכן קורים כמה דברים מאוד ברורים:

🌪️ 1. הרגש נתקע במערכת

רגש שלא עובד – נשאר “כלוא” כמו קובץ שלא נסגר.

הוא ממשיך לרוץ ברקע, לוקח משאבים, ומפריע לתפקוד.

איך זה מרגיש?

מחשבות חוזרות

דריכות

עייפות רגשית

תחושה של “תופס לי מקום”

🧱 2. הרגש הופך להגנות (“מפלצות ויסות”)

כדי לא לפגוש את הרגש הלא מעובד, המוח מפעיל מנגנונים:

הימנעות

כעס

אשמה

קיפאון

ריצוי

ניתוק

ההגנה לא "בעיה" — היא נסיון לשמור עלייך מלגעת במשהו כואב שהמערכת לא הצליחה לעכל אז.

🔁 3. הרגש חוזר בצורות עקיפות

כל מה שלא עובד – חוזר.

ולכן רגש לא מעובד יופיע דרך:

טריגרים קטנים שמרגישים “גדולים מדי”

חלומות

עיסוק יתר

חיפוש אחרי אנשים/מצבים מהעבר

תגובות מוגזמות ביחס לסיטואציה

🧠 4. הרגש נצרב כ"זיכרון לא סגור"

הגוף זוכר את התחושה ולא רק את הסיפור.

וכשאין עיבוד, הזיכרון נשאר פתוח כאילו עוד לא נגמר האירוע.

זו הסיבה שדברים מהעבר מרגישים לפעמים כאילו הם קורים עכשיו.

🌿 ומה קורה כשיש עיבוד ושחרור?

כשאת עובדת על רגש – לא מוחקים אותו, אלא מעבדים אותו סוף-סוף עד הסוף.

וזה יוצר:

נשימה

רוגע

פחות דריכות

יותר בחירה

תגובה רגועה יותר

תחושה שהאירוע מאחורייך

הגוף מסיים מה שלא הצליח אז.

ואז הוא כבר לא צריך את ההגנות.

רגש שלא מקבל עיבוד לא נעלם — הוא רק מחליף צורה.כשאנחנו מאפשרים לו להסתיים, הגוף לא צריך יותר להפעיל הימנעות, כעס או קפיאה.

העיבוד משחרר את האנרגיה שהייתה תקועה ומחזיר את הבחירה.

Emdr

לא מחזיר אותך לטראומה ,הוא מחזיר את הגוף לרגע שבו משהו בפנים נעצר — ונותן לו סוף-סוף להשלים את מה שלא הצליח אז.

כשמה שנתקע מתחיל לזוז,

וכשמה שלא עוכל מתחיל להתעכל,

הגוף כבר לא צריך את כל “מפלצות הוויסות” —

ההימנעות, הבריחה, הכעס, האשמה או הקיפאון — כדי לשמור עלייך.

ברגע שהמערכת מרגישה בטוחה,

נפתח מקום חדש:

נשימה, רוגע, בחירה, תגובה אחרת.

זה לא מוחק את העבר — זה משחרר את מה שתפס אותך ממנו

בתמונה רואים ילד קטן שמנסה להחזיק לבד שק גדול וכבד, שעליו מצויר פנים עצובות.

השק מייצג רגש שלא קיבל מקום, עיבוד או ליווי.

בגיל צעיר, כשהרגש היה גדול מדי עבורו, הילד לא הצליח לשאת אותו –

אבל הוא גם לא יכול היה להשאיר אותו מאחור.

אז הוא עשה את מה שילדים עושים:

הוא סחב את הרגש איתו.

בשקט.

בלי מילים.

בלי יכולת לבקש עזרה.

כמבוגרים, אנחנו עדיין מרגישים את המשקל הזה –

לא כ”שק” ממשי, אלא ככובד רגשי, טריגרים, דריכות, הימנעות או כעס.

אלו הן הדרכים שהגוף מצא כדי לאפשר לילד שבתוכנו להמשיך ללכת.

העיבוד הרגשי שאנחנו עושים היום הוא בעצם

הורדה עדינה של השק מהידיים של הילד.

הקשבה למה שהיה כבד מדי אז.

ושחרור מהמשא שהגוף סוחב כבר שנים.