הכול התחיל ברגש ~סיפור מקרה

מאת רינה להב, סקסולוגית ומטפלת זוגית ו־EMDR

גרסת פודקאסט בסוף המאמר

יש פחד שקשה לשים עליו את האצבע.

לא צועק כמו בדידות, לא חונק כמו נטישה.

זה פחד אחר – שקט, חמקמק, מתוחכם.

הפחד להיפגש עם הכאב של מישהו אחר.

ולפעמים, זה כל כך עמוק, שאנחנו לא מבינים למה דווקא כשמישהו באמת רוצה אותנו – אנחנו נבהלים ובורחים.

הסיפור שלא נזכר – אבל הגוף זוכר

כתינוקת, הרגשתי כאב שלא היה שלי.

זה היה הכאב של אמא – אולי דיכאון אחרי לידה, אולי הצפה רגשית, אולי שבר שהיא עצמה לא יכלה לשאת.

ולא היה לי מגן.

לא ידעתי לקרוא לזה בשם. לא הייתה לי שפה להבין.

רק תחושת גוף:

העולם – שעד לפני רגע החזיק – הפסיק להחזיק.

כשתינוק פוגש כאב של הורה –

כשהוא עדיין בלי גבולות, בלי נפרדות, בלי מנגנוני ויסות –

הוא לא מצליח לשאת את העומס.

אין לו עדיין מערכת שיכולה לעבד, להבחין, להרחיק.

אין לו “אני” נפרד שיכול לומר: זה לא שלי.

אז הכול נכנס פנימה, בעוצמה מלאה.

והוא קורס.

ומאותו רגע, הגוף זוכר ומזהיר:

“אסור לפגוש בזה שוב. זה מסוכן מדי.”

וככה, בלי מילים –

נולד מנגנון ההגנה:

להתרחק. להיסגר.

לברוח מכל מה שמרגיש חזק מדי.

מנגנון ההגנה: לא להתקרב באמת

כשהתבגרתי, לא פחדתי מאהבה.

פחדתי ממישהו שבאמת מתקרב.

כי אם הוא יראה אותי באמת – אולי גם אני אראה אותו.

ואם אראה את הכאב שלו – אני שוב אתבלבל,

אקח את זה על עצמי, ואקרוס – כמו אז, כשהייתי תינוקת.

אז בלי לשים לב, בחרתי גברים שלא באמת פנויים רגשית.

או כאלה נעימים, אבל סגורים.

נמשכתי למי שלא באמת שם – כי ככה זה הרגיש בטוח.

אהבה שלא באמת נוגעת – לא באמת פוגעת.

אבל גם לא באמת מחזיקה.

וככה נשארתי לבד, גם כשהייתי עם מישהו.

זיכרונות מוקדמים: כשנבהלתי מרוך

כיתה ה’.

ילד מתוק מצלצל באינטרקום.

“אני רוצה שנהיה חברים,” הוא אומר בקול שקט, רך, מבויש.

ואני –

מרגישה התכווצות.

לא בגלל מי שהוא.

ולא בגלל הרוך עצמו.

אלא בגלל מה שהרוך הזה עלול לפתוח –

פגישה עם כאב של מישהו אחר.

כאב שעלול לעבור דרכי, כמו אז, כשהייתי תינוקת.

אז לא היה לי מגן.

והכאב לא היה שלי, אבל הוא נכנס לגוף שלי כמו סוד.

הרוך הרגיש מוכר – אבל מסוכן.

הוא הזמין קרבה.

וקרבה, בשבילי, תמיד נשאה סיכון:

שאראה את הכאב שלו,

ושוב אאבד את עצמי בתוכו.

אז אמרתי “לא”, נעלתי את הדלת…וברחתי

לא כי לא רציתי –

אלא כי פחדתי להימס,

להיעלם בתוך רגש שאין לי איך להחזיק.

כיתה ז’.

מסיבות כיתה, בנים ובנות.

מישהו מביט בי ברוך – ואני נבהלת.

כי אולי, אם אביט חזרה –

אפגוש את הכאב שלו.

ואז שוב – אתבלבל.

אשאב. אתמוטט.

אז נמשכתי רק לאלה שלא באמת רצו בי.

כי שם הייתי בטוחה –

שאף אחד לא יתקרב עד כדי כך שאצטרך להרגיש אותו.

בתוך הבריכה – המקום שבו הרוך מפחיד

בבריכה שלי, מתחת למים השקטים, שוכן יצור.

לא סתם יצור.

זה הפחד מפגישה עם הכאב של מישהו אחר.

הוא נראה רגוע, כמעט רך.

אבל כשהוא מזהה שמישהו מתקרב אליי ברוך – הוא מתעורר.

זוחל סביבי, עוטף אותי מבפנים, ולוחש:

“אם תיפתחי, תרגישי את הכאב שלו.

ושוב לא תדעי להבדיל אם זה שלך או שלו.

ושוב תיעלמי בתוכו.”

הוא נולד מזמן – כשהייתי תינוקת.

כשהלב שלי היה פתוח, בלי גבולות, בלי הגנה.

והכאב של אמא עבר דרכי, נשאר בתוכי,

והגוף לא ידע להחזיק.

אז הוא קרס.

מאז, היצור הזה שומר.

הוא לא מרשה התקרבות אמיתית.

הוא אומר:

“קרבה זה מסוכן – כי מישהו יכאב, ואת שוב תהיי זו שתחזיק את זה בשבילו.”

אז אני בורחת.

לא מהרוך.

אלא מהאפשרות שהוא יפתח בי שער,

ושוב אכנס פנימה – למקום שלא שלי –

ואיעלם.

בתמונה רואים סצנה סוריאליסטית ורגשית שמתרחשת בתוך בריכה ונחל:

• במרכז הבריכה – יצורים דמויי רוחות עם הבעות של עצב, בהלה וייאוש. חלקם שוקעים, אחרים מחזיקים את הראש כאילו מוצפים רגשית.

• בחזית – דמות אחת שנראית בבהלה מוחלטת, כמעט נבלעת לתוך הזרם. היא מייצגת את הפחד שלך – הרגע שבו מישהו מביא את הכאב שלו ואת “בורחת מבפנים”.

• בצד ימין על הסלעים – יצורים ישובים, עם הבעות כבדות של עצבות וניתוק. הם אולי מייצגים כאב לא מעובד שנשאר תקוע.

• הנחל עצמו – מחבר את כל הדמויות, כאילו הרגש זורם ביניהן. יש תחושת תנועה, אבל גם תקיעות.

זו תמונת־גוף פנימית – של מה קורה לך כשמישהו בא עם כאב: חלק קופא, חלק נבהל, חלק נעלם.

למה בחרתי להיות מטפלת

אני מטפלת.

פוגשת יום־יום את כאבם של אחרים.

אבל הפעם – יש שליטה.

אני נוגעת, אבל נשארת עם שתי רגליים על הקרקע.

יש מסגרת, יש גבול.

זה לא כמו אז – כשהכאב של אמא חדר בלי פילטר.

במובן מסוים – הפכתי את הפחד שלי למקצוע.

ואולי – מצאתי בו ריפוי.

emdr

מחזיר אותנו לרגע שבו פגשנו כאב שלא היה שלנו – והמערכת קרסה.

הוא עוזר להבדיל: זה שלו, זה לא שלי.

וכשהכאב מופרד – חוזר החופש להרגיש, להתחבר, ולהישאר אני.

הפחד הכי עמוק שלנו הוא לא שלא יראו אותנו –

אלא שיראו אותנו עד הסוף.

ושם, נצטרך גם לראות את האחר: את הכאב שלו, את הפצעים.

וזה מפחיד לא כי זה חדש – אלא כי זה מוכר מדי.

הפחד הכי גדול שלנו הוא פחד שכבר חווינו פעם –

כשהיינו קטנים, חשופים, בלי גבולות,

והכאב של מישהו אחר נכנס פנימה, בלי שנוכל להבדיל.

כשהמערכת לא ידעה להפריד בין “הכאב שלי” ל־“הכאב שלו” –

נוצר מיזוג רגשי.

וכשהמיזוג הזה הוביל לקריסה – נולדה ההגנה:

לא להתקרב. לא להרגיש יותר מדי. לא להיאחז.

כך זה נראה בפועל:

– הגוף נבהל מקרבה רגשית

– יש בריחה מכל מי שמראה פגיעות או צורך

– נמשכים למי שלא באמת זמין

– יש הצפה כשאחר מביא כאב – כאילו שוב צריך “להכיל”, בלי גבול

הטיפול עוזר לעצור את הסיפור , מחזיר אותנו לרגע המקורי – ומלמד להפריד:

זה לא שלי. זה שלו.

כשיש הבחנה – יש חופש.

חופש להרגיש, להתחבר, לאהוב –

ולא לאבד את עצמי בדרך.

פודקאסט

https://notebooklm.google.com/notebook/96f1d202-4f34-4cc7-b36c-e181c13e55d6/audio

שיר.

אם אראה לך את שלי

אם אראה לך את שלי –

תראה לי גם את שלך?

כי אצלי זה עמוק בפנים,

ולא עטוף בצחוק שלך.

זה ציור ישן מהגן,

וסוד קטן בלב,

פצע שבא בגלים,

וסוכרייה שאף פעם לא התייבש הצבע בה באמת.

אתה שותק ומחייך,

ושולף מזוודה כבדה –

בובה בלי רגל, צעצוע שבור,

וחולצה שנשאר בה ריח של ילדות עצובה.

העיניים שלך קצת רטובות,

הלב שלי כבר לא קפוא –

ואז, בדיוק כשנוצר החוט –

אני נבהלת… וקמה… עפה כמו עפיפון בלי חוט.

בורחת בלי סיבה ברורה,

משאירה נעל בפינה,

כי אם אראה אותך עד הסוף –

אתמוטט מבפנים, כמו פעם, וזה מפחיד נורא.

אז אולי…

פעם הבאה, כשזה יקרה,

תשאיר לי רק חצי מראה,

ואני אבוא, צעד אחד,

בלי לברוח — רק קצת אחורה, אחר כך עוד אחד.