תמר והבריכה הסודית , מנגנון ריצוי
- רינה להב
- May 11
- 2 min read
מאת רינה להב, סקסולוגית ומטפלת זוגית ו־EMDR
גרסת פודקאסט בסוף המאמר
תמר והבריכה הסודית
לתמר הייתה בריכה סודית בלב.
זו לא הייתה בריכה של מים רגילים,
אלא כזאת שגרו בה רגשות.
שמחה, פחד, עייפות, כעס, געגוע – כולם גרו שם, מתחת לפני השטח.
אבל תמר כמעט אף פעם לא הוציאה אותם החוצה.
לא בגלל שהם לא היו חשובים,
אלא בגלל שמשהו אחר שמר על הפתח.
זה לא היה אדם, ולא חיה –
זה היה סלע אחד, גדול וכבד,
וקראו לו ריצוי.
ריצוי הופיע שם כשהיא עוד הייתה ילדה קטנה.
הוא לא היה רע, ולא רצה לפגוע בה.
הוא פשוט רצה להגן עליה.
כי פעם – תמר הביאה את עצמה באמת:
היא דיברה מהלב, צחקה חזק, שיתפה ברגש אמיתי.
והתגובה?
הייתה קרה.
שיפוטית.
מביכה.
פעם היא אמרה שהיא פוחדת – וצחקו עליה.
פעם היא בכתה – וננזפה.
פעם היא רק רצתה שיחבקו אותה – אבל מישהו בדיוק היה עסוק.
ואף אחד לא אמר את זה ישירות,
אבל התחושה חלחלה פנימה:
“כמו שאני – לא מספיק.”
“אף אחד לא באמת אוהב אותי כשאני אני.”
והכאב הזה – היה גדול מדי.
היא הייתה קטנה מדי, בלי מילים, בלי הגנה,
בלי משאבים להכיל את זה.
אז ריצוי נכנס לפעולה.
הוא לחש לה:
“אם תראי רק מה שאוהבים – לא תיפגעי שוב.”
ומאז, כל פעם שרגש רצה לצאת –
ריצוי אמר “לא עכשיו.”
כעס? זה עלול להרחיק.
עצב? זה יכביד.
פחד? זה יציק.
הכי בטוח – להיות נחמדה, מקשיבה, זורמת.
וככה תמר הפכה לילדה שכולם אוהבים.
תמיד רגועה. תמיד בסדר.
אבל בלילה – כשנשארה לבד –
הרגשות שבתוכה נאנחו.
כי הם לא באמת יצאו לאוויר.
הבריכה נשארה סגורה.
כי הפחד הגדול לא היה להרגיש –
אלא להרגיש שוב את מה שהיא הרגישה אז:
שהיא לא אהובה.
והפעם – אם זה יקרה שוב –
היא כבר לא בטוחה שתוכל לשאת את זה.
אז עדיף לוותר מראש.
להרגיע. לחייך. להסכים.
לוותר על חלקים קטנים של עצמה,
רק כדי לא להיתקל שוב באותו קיר.
ויום אחד, תמר כבר לא יכלה.
משהו בפנים התעורר.
היא הרגישה שהיא לא באמת חיה.
שהיא קיימת — אבל בלי להופיע.
שיש בתוכה חיים שלמים — והיא חיה רק חצי מהם.
אז היא ניגשה לבריכה.
היא הביטה בסלע של הריצוי.
הסלע שתמיד אמר לה איך להיות: נחמדה, נוחה, מתאימה.
הסלע ששמר — אבל גם סגר.
והיא שאלה בשקט:
“אפשר רק רגש אחד?”
והסלע קצת זז.
ופתאום משהו בתוכה עלה —
פחד ישן, ברור:
“ומה אם אביא את עצמי – ושוב לא יאהבו?”
היא ידעה שיכולות להיות רק שתי אפשרויות:
או שמישהו יראה אותה — ויאהב.
או שיראה — ולא יאהב.
ולראשונה, תמר לא ניסתה להתרחק מהאפשרות השנייה.
היא לא התחבאה, לא שינתה את עצמה, לא התאימה.
היא נשארה.
הלב רעד.
אבל היא נשמה.
והיא גילתה משהו חדש:
שגם אם לא יאהבו אותה — היא יכולה לשאת את זה.
לא כי זה לא כואב,
אלא כי הפעם — היא לא משאירה את עצמה לבד.
והחופש האמיתי לא בא רק מהאהבה של מישהו אחר,
אלא מהיכולת שלה להישאר מי שהיא, גם כשלא אוהבים.
ומאז, תמר עדיין ניגשת לבריכה.
לפעמים הסלע עדיין שם, ולפעמים הוא קצת יותר רך.
אבל היא כבר יודעת:
אם תביא את עצמה — ייתכן שיאהבו.
וייתכן שלא.
אבל בשני המקרים — היא כבר לא נעלמת.
והלב, שניסה כל השנים לשרוד —
מתחיל סוף־סוף גם לחיות.
פודקאסט
Comentarios