לאהוב בלי לאבד את עצמך

רינה להב, סקסולוגית מוסמכת ומטפלת זוגית.

פודקסט כנסו לקישור , לכו לסטודיו ולחצו להאזנה.

https://notebooklm.google.com/notebook/6873d29b-47be-48d2-a1c5-4bbaf3d10fae?artifactId=cacac84a-ae2b-4d21-bf3a-d94450042f34

הטקסט, שהוא קטע מתוך "לאהוב בלי לאבד את עצמך: סיפור אחיות" מאת רינה להב, סקסולוגית מוסמכת ומטפלת זוגית, מספר סיפור אלגורי על מערכת יחסים בין שתי אחיות, עדי ולירי. עדי, האחות הגדולה, נוטה להישבר רגשית ודורשת שלירי תאסוף את "שברי הכאב" שלה, מצב שגורם ללירי להיפגע ולדמם עד שהיא מחליטה להציב גבול. הסיפור מתאר את המאבק הפנימי של לירי לשמור על שלמותה מול קריאת המצוקה של אחותה ואת התמודדותה עם רגשות האשמה המיוצגים על ידי האריניות, שומרות האשמה העתיקות. בסופו של דבר, לירי לומדת להכיר בכאב של אחותה אך לסרב לשאת אותו במקומה, ובכך משיגה שקט אמיץ ושומרת על גבול ברור. המסר המרכזי הוא החשיבות של חמלה תוך שמירה על העצמי ואיסור ויתור על שלמות אישית למען האחר.

פעם חיו שתי אחיות – עדי ו־לירי.

עדי הייתה הגדולה, ולפעמים הלב שלה היה נשבר כמו זכוכית דקה.

כשזה קרה, היא קראה ללירי:

“בואי אליי, אל תשאירי אותי לבד.”

ולירי באה. תמיד.

היא ישבה לידה, הקשיבה, חיבקה,

וניסתה לאסוף את שברי הכאב של עדי כאילו היו שברי זכוכית על הרצפה.

אבל ככל שאספה יותר,

הידיים שלה התחילו להיחתך.

פיסות קטנות של כאב נכנסו אליה,

והיא לא שמה לב שכבר יש דם דקיק על האצבעות.

היא רק רצתה שלאחותה יפסיק לכאוב.

עד שיום אחד היא הרגישה שאין לה יותר אוויר.

היא רצתה שקט.

לא כי הפסיקה לאהוב –

אלא כי רצתה להישאר שלמה.

וכשעדי שוב קראה לה,

לירי עצמה עיניים ולחשה:

“לא הפעם. אני צריכה לנשום.”

עדי בכתה באמת,

דמעות גדולות, צעקות ששורטות את הקיר.

העולם של לירי רעד.

היא כמעט קמה.

אבל בפנים נשמע קול חדש:

“אם אלך שוב – לא תישאר לי אני.”

אותו לילה,

כשנרדמה סוף סוף,

הופיעו שלוש דמויות ליד מיטתה.

שערן שחור כעשן, ועיניהן נצצו כמו אבני בזלת.

הן היו האריניות, שומרות האשמה העתיקות.

הן אמרו:

“תראי מה קרה, ילדה.

היא נשברה.

את יכולה לעצור את זה, רק תלכי אליה.”

ולירי, שבדרך כלל הייתה מתכווצת,

נשארה לשבת זקופה במיטתה.

“כן,” אמרה להן בשקט.

“אני רואה שהיא נשברת.

וזה באמת כואב.

אבל זה לא בא ממני – זה בא ממנה.

אני לא אשמה בזה שהיא לא יודעת לשאת כאב.”

האריניות הביטו זו בזו.

הקול שלהן התרכך, כמעט אנושי.

“אז את פשוט תתני לה לבכות?”

“כן,” אמרה לירי.

“אני אתן לה לבכות.

אני לא אסגור את הלב שלי,

אבל אני גם לא אוותר על עצמי.”

והנה – הפלא קרה.

האריניות, שבעבר היו צורחות ולועגות,

הניחו את ידיהן על ליבה של לירי.

ושתֵקו איתה.

כי גם הן, כנראה,

היו פעם אחיות של מישהי שלא הצליחו להציל.

כשעלה הבוקר,

קרן שמש ראשונה נכנסה מהחלון,

ולירי הרגישה בליבה משהו חדש –

לא שמחה, לא ניצחון –

פשוט שקט אמיץ.

ומאז, בכל פעם שעדי שוב בוכה,

לירי נושמת עמוק ואומרת לעצמה:

“הכאב שלה אמיתי,

אבל הוא לא שלי לשאת.

אני יכולה להרגיש חמלה — בלי לוותר על עצמי.

אני שומרת על לב פתוח, וגם על גבול ברור.”

וכשהקול הישן של האשמה חוזר,

היא לוחשת לו בשקט:

“אני רואה אותך, אריניה.

אבל עכשיו אני לומדת דרך אחרת –

לא לרוץ אל הכאב,

ולא לאסוף את השברים בידיים חשופות.

אני יכולה לראות את הכאב,

מבלי להיחתך ממנו.”

הזרע שנשתל באדמה של עץ הזית

פעם היה זרע קטן.

הוא היה רך, רועד, צמא לאור.

חיפש אדמה שתכיל אותו – שתעטוף, שתעניק חום, שתהיה לו אם.

יום אחד הוא מצא אדמה עמוקה, רכה, עשירה –

האדמה של עץ הזית הוותיק.

האדמה הזאת ידעה לשאת.

היא כבר ראתה הרבה זרעונים באים והולכים,

והיא פתחה את ליבה אליו, בלי היסוס.

בהתחלה זה היה עדין.

הזרע נח בחיקה, והיא שמרה עליו.

היא נתנה לו לחות, חום, ביטחון.

אבל לאט־לאט הוא התחיל לשתות.

עוד ועוד.

הוא שאב ממנה כל טיפת מים, כל שמץ חיות,

עד שהאדמה התחילה להיסדק.

היא ניסתה לשתוק.

אמרה לעצמה שזה טבעי – שזרעים צריכים הזנה כדי לגדול.

אבל משהו בתוכה ידע –

שאם תמשיך כך,

לא רק שהוא יגדל,

אלא היא תתייבש.

אז בלילה אחד, כשנשבה רוח קלה מהים,

היא שחררה נשימה עמוקה אל תוך השורשים.

לא מתוך כעס, אלא מתוך זיכרון עתיק:

האדמה איננה רק נותנת.

היא גם מקור חיים לעצמה.

היא יודעת מתי לספוג,

ומתי לסגור את הנקבוביות שלה – כדי לשמור על הלחות שבפנים.

בבוקר, הזרע עדיין נח שם,

אבל משהו השתנה.

הוא הפסיק לשתות בפראות.

האדמה כבר לא הציעה את כולה, אלא רק את מה שיכול להינתן מבלי להתרוקן.

וכך, לאט־לאט, נוצר איזון חדש –

הוא החל לנבוט, והיא נשארה חיה.

והעץ הזקן למעלה – זה שכבר ראה עונות רבות –

לחש לה דרך העלים:

“זה לא חטא לשמור על עצמך.

אדמה שלא נשארת חיה – לא תוכל להצמיח דבר.”