הכול התחיל ברגש

כשהכול זרם – התחלה טבעית של רגש

כל אחת ואחד מאיתנו נולדו עם יכולת טבעית להרגיש.

תינוק מרגיש משהו – והוא מבטא.

בבכי, בקול, בתנועה, במבט.

הרגש נולד בבטן, זורם דרך החזה והגרון, ומתבטא בפנים.

וכשהעולם מגיב – בקול, מגע, נוכחות – הרגש משתחרר,

הגוף נרגע, ואין “טראומה”.

יש תנועה.

רגע השיבוש – כשהתגובה לא באה

אבל אצל כל אחד מאיתנו, היה רגע אחר:

רגע שבו הרגש עלה – ולא קיבל מענה.

אולי:

• בכית – ואיש לא בא

• פחדת – והרחיקו אותך

• רצית קרבה – ואמרו שאת “רגשנית מדי”

• כעסת – ונענשת

• רצית משהו – והרגשת אשמה

באותו רגע, משהו בגוף הבין:

“לא בטוח להרגיש. עדיף לעצור.”

אבל הרגש לא נעלם. הוא רק נשמר בפנים.

היווצרות מנגנוני ההגנה – איך הלב שומר עלייך

כדי לא להרגיש שוב את אותו כאב, הגוף והנפש בנו שכבות הגנה:

• ניתוק – את לא מרגישה

• הדחקה – הרגש קיים, אבל לא עולה

• הימנעות – את יודעת, אבל לא מתקרבת

• ריצוי – את מסתגלת, מבטלת את הרצון

• פיצול רגשי – רגשות סותרים שלא יכולים להתקיים יחד

• מחשבות שליליות – “אני לא שווה”, “אני הורסת”, “משהו בי לא בסדר”

• כאב פיזי – הגוף סוחב את הרגש הלא מורגש (למשל, כאב ביחסי מין)

הם באו לעזור.

אבל לאורך זמן – הם חוסמים קשר, תשוקה, חופש רגשי.

הבריכה – המקום שבו הכול נאסף

כל רגש שלא זרם – שקע לבריכה הפנימית שלך.

לא נעלם, לא נשכח — רק המתין.

מה יש בה?

• תחושת בדידות של ילדה שלא ראו אותה

• בושה שלא היה לה מקום

• רצונות מיניים שנחסמו

• פחדים ישנים מהילדות

• כמיהות, געגועים, כעסים, אשמה

• תחושות גוף – חנק, כובד, ניתוק – שלא קיבלו תרגום

הבריכה היא לא בעיה – היא זיכרון רגשי שעדיין מחפש להשתחרר.

הנחל – מסלול זרימת הרגש בגוף

כשרגש נוצר, הוא אמור לזרום בגוף:

בטן → חזה → גרון → פנים

• בבטן – הרגש נולד (אינטואיציה, פחד, תשוקה)

• בחזה – הוא מתרחב (עצב, אהבה, כעס)

• בגרון – הוא מבקש לצאת (מילים, בכי, קול)

• בפנים – הוא נראה (הבעה, דמעות, נראות)

כשהמסלול הזה זורם – הרגש משתחרר.

אבל כשיש חסימה, הרגש נתקע:

• בבטן – את מרגישה בלבול, אי שקט

• בחזה – מועקה, לחץ

• בגרון – קושי לדבר, בכי תקוע

• בפנים – קיפאון, היעדר הבעה, תחושת “אני לא נראית”

בתמונה: העצבות שלהם מספרת את הסיפור:

אלה רגשות שרק רצו לזוז, לצאת מהאגם —

אבל אף אחד לא ראה אותם, לא נתן להם שם, לא החזיק אותם.

אז הם תקועים שם, לא כי הם רעים — אלא כי הם לבד.

וכשהם סוף־סוף מצליחים לעבור דרך הנחל —

לאט לאט הם כבר לא עצובים,

אלא נראים, נושמים, חופשיים

אז למה הרגש פתאום עולה שוב?

הבריכה לא מציפה – היא מחכה.

וכל פעם שמופיע סיכוי בטוח יותר:

• טיפול רגשי

• קשר שמרגיש רך

• אינטימיות פתאומית

• רגע שבו מישהו באמת רואה אותך

הבריכה מזהה:

“אולי עכשיו אפשר.”

ושולחת גל.

ואת מרגישה:

כאב, קיבוץ, שתיקה, התפרצות, פחד, או דחף לברוח.

וזה מרגיש כמו “משהו בי לא בסדר” –

אבל זו לא תקלה.

זה ניסיון שני.

ומה אפשר לעשות עם זה?

1. להבין – שזה לא “בעיה”, אלא גוף שרוצה לשחרר

2. לתת שם לרגש – גם בלי להבין הכול

3. להישאר איתו רגע – עם החזקה, לא לבד

4. לא לפחד מההגנות – הן היו חשובות

5. לטפל בגוף – כי הוא זה שנושא את הרגש

.

מה קורה באמת בתוך EMDR?

לפעמים הרגש הכי עוצמתי – הוא זה שלא קרה עד הסוף.

הדמעות שלא יצאו, המילים שלא נאמרו, התחושה שנבלעה בגוף כי לא היה מי שיישא אותה.

ב־EMDR אנחנו לא מכריחים את הרגש לעלות –

אנחנו מאפשרים לו להשלים את התנועה שהוא התחיל פעם.

וזה קורה בעדינות, דרך:

• חיבור לגוף: איפה זה יושב עכשיו

• מחשבה שלילית: איך הראש מנסה להגן

• זיכרון ישן: איפה זה קרה לראשונה

• תנועה דו־צדדית: שמאפשרת עיבוד, השלמה, שחרור

והתוצאה?

• הרגש שתקוע – סוף־סוף זז

• המסלול בגוף – נפתח

• הנחל – חוזר לזרום

• והבריכה – כבר לא מציפה, אלא מתרככת

ואז קורה משהו עמוק:

הגוף אומר:

“הפעם זה אחר. הפעם אני לא לבד.”

והמוח כבר לא צריך לחשוב:

“אני פגומה”, “אני חלשה”, “אני הורסת” –

כי התחושה הפנימית השתנתה.

מה רואים בתמונה – הבריכה, הרגש והטיפול

בתמונה הזו משתקף העולם הפנימי של מטופלת היושבת בתוך תהליך רגשי עמוק:

המים מייצגים את הבריכה הרגשית שבתוכה שוחים רגשות שלא קיבלו עיבוד –

עצב, בדידות, פחד, תוקפנות – כולם שם, כלואים, שקטים או צורחים, מחכים לעֵד.

הנחל, שיוצא מהבריכה, מנסה להוביל את הרגשות החוצה – דרך הגוף, דרך הנפש.

אבל הוא חסום. הרגשות רוצים לזוז – אבל נתקעים.

המטופלת, ביד על לבה, לא מנסה “להבין” או “לפתור” –

היא מרגישה. נוכחת. מאפשרת לרגש לעלות.

המטפלת, בשקט מאחוריה, לא מתקנת –

היא נוכחת. רק שם, כמו שלא הייתה אולי פעם.

וכך, צעד אחר צעד –

מה שהיה תקוע, מתחיל לזוז.

הנחל, שהיה חסום, נפתח.

והבריכה, שביקשה רק שיראו אותה – נרגעת.

סיפור מקרה: נגה בת 7 – כשמישהו כן אפשר לרגש לזרום

נגה חזרה מבית הספר בבכי.

חברה קרובה דיברה עליה מאחורי הגב, ובאותו יום היא ישבה לבד בהפסקה.

כשהגיעה הביתה, היא לא שיחקה אותה חזקה.

היא הסתכלה על אמא ואמרה בקול חנוק:

“הרגשתי כאילו אני לא שווה כלום.”

ואמא — לא נבהלה.

היא לא ניסתה לשכנע ש”יהיה בסדר”, לא אמרה “עזבי, שטויות”.

היא כרעה לגובה שלה, שמה יד על הכתף ואמרה:

“זה באמת מרגיש נורא. כואב להרגיש ככה לבד.”

נגה בכתה — אבל לא קרסה.

היא נתנה לרגש לעלות, והרגישה אותו בגוף.

היא לא נשארה לבד עם התחושה.

הנחל זרם, והכאב לא נתקע.

וזה כל ההבדל.

בגלל שהיה שם מישהו שנשאר איתה ברגש,

נגה לא בנתה חומת הגנה.

היא לא למדה שקשר זה מסוכן.

היא לא החליטה שעדיף לא להיפתח.

היא הרגישה, והיא המשיכה.

שבוע אחר כך היא כבר שיחקה עם שתי ילדות אחרות.

לא כי שכחה את מה שקרה — אלא כי היא לא הפכה את זה לסיפור על עצמה.

והיום, נגה הבוגרת יודעת:

“לפעמים כואב. אבל זה עובר.

אני לא צריכה להסתתר מרגש — יש לי מקום בתוכי להכיל אותו.”

במטאפורה של הנחל והבריכה, האמא — או כל דמות ראשונית מיטיבה — היא הסביבה שמחזיקה את הנחל פתוח.

אז איפה האמא ממוקמת?

האמא נמצאת על גדות הנחל.

היא זו שרואה את הזרם, ניגשת כשהרגש עולה, ולא מנסה לעצור אותו — אלא רק להכיל, להרגיע, לאשר את התנועה.

כשהאמא מגיבה בנוכחות, מגע, קול או מבט – היא “מסייעת לזרימה”:

עוזרת לרגש לעבור מהבטן → לחזה → לגרון → ולהתבטא

ואם צריך – מחזיקה את הרגש שלא יהיה מציף

כשהיא לא נוכחת או מגיבה בהגנות (הכחשה, שיפוט, חוסר נראות) –

אז הנחל נחסם, הרגש שוקע לבריכה, והילד מתחיל לפתח הגנות עצמיות במקום להיות מוחזק.

אם נרצה לדייק את זה במילים פשוטות:

האמא היא השומרת של הנחל.

כשהיא רואה, מרשה, מחזיקה – הרגש זורם.

כשהיא נעדרת או מבהילה – הנחל נסגר, והרגש נשמר בפנים.

כל הרגשות ששקועים בבריכה — הם לא רגשות “שליליים”

הם רגשות לגמרי טבעיים שפשוט לא זכו שייגעו בהם.

הם לא קיבלו:

• עֵד (מישהו שיראה)

• שם (שיהיה אפשר להבין)

• מגע (שיעזור לגוף להכיל)

• הרגעה (שאפשר להרגיש – ולהישאר שלם)

וכשזה לא קרה —

הם לא עברו את הנחל.

הם שקעו לבריכה.

והם נשארים שם לא כי הם מסוכנים —

אלא כי לא היה מי שיישאר איתם.

זעם שלא קיבלו כשהיית ילדה

כמיהה לאהבה שלא העזו לראות

בושה שבלעה אותך אבל לא נאמרה בקול

תשוקה שלא היה לה מרחב מותר

כל אלו היו יכולים לזרום —

אם מישהו היה נוגע, נשאר, מרשה.

מה עושים בטיפול?

בטיפול אנחנו לא מנסים לתקן אותך —

אנחנו יוצרים את מה שהיה חסר אז:

נוכחות רגשית שמרשה לרגש לזרום.

אנחנו עושים יחד את מה שהגוף שלך תמיד ידע –

אבל לא יכל לעשות לבד:

1. עוצרים רגע — כדי להקשיב למה שבפנים, גם אם הוא שקט או חנוק.

2. שמים לב איפה זה בגוף — הבטן, החזה, הגרון?

3. שואלים מה הרגש באמת אומר — לא דרך הסיפור, אלא דרך התחושה.

4. ונותנים לו שם, עֵד, נשימה — לא דוחפים, לא מציפים.

5. מאפשרים לו לזוז — דרך דמיון, תנועה עדינה, EMDR, קשר.

וזה הקסם הרגשי שקורה:

מה שהיה תקוע – זז.

מה שהפחיד – נרגע.

מה שהרגיש בודד – מקבל עדות.

במקום רגש ששוקע לבריכה —

הוא סוף־סוף עובר דרך הנחל.

פודקאסט

https://notebooklm.google.com/notebook/08dd6a26-fa37-4ce2-a87a-d3235e86336e/audio