top of page
Search
  • רינה להב

הולכת על שברי ביצים



ביום הגורלי של 7 באוקטובר, העולם היה עטוף מעטה של ​​חושך, כמו העננים המבשרים רעות שהקיפו את האלים העתיקים. בחיפושי הנואש אחר זיק של אור או גוונים עדינים של אפור, מצאתי את עצמי שקועה בים סוחף של ערפול. משקלו של השחור המעיק הזה אילץ אותי לברוח, לחפש מפלט מאחיזתו החונקת.

אפילו בתוך עולם מעוטר בגוונים של כחול בהיר, כחול עמוק, לבן טהור, ירוק תוסס וחום עשיר, החושך נמשך והכתים כל היבט של התפיסה שלי. הריחות והצלילים ,שפעם הביאו שמחה נשאו כעת הד של השחור הרודף הזה.


נעלמה האישה שהכרתי פעם, זוהרת ברוח תוססת כמו האלות האלמותיות. במקום זאת, מצאתי את עצמי משתנה, נשללת מהיכולת להבחין בשטיח המורכב של צבעים וניואנסים הרוקדים דרך מרקם הקיום.


צללתי אל תהום השאול, נהר הסטיקס שאג מתחתי, זרמיו התרוצצו ומתערבלים כמו נחשים ארסיים רעבים לנשמה שלי. הייתי רק כתם חסר אונים, נסחפת בזרם הבוגדני, נתונה לחסדיו של כוח בלתי נראה שמנחה אותי לעבר התהום המבשר רעות. הובלתי בעיוורון אל לב התהום, נדחקתי קדימה, צעדי מקרטעים בתוך הנוף השומם. זקיפים משוננים, כמו שיניים משוננים של טיטאן מפלצתי, פילחו את האדמה, נקודותיהם החדות תזכורת אכזרית לטבעו הבלתי-סלחני של השאול. עצים מעוותים, מסוקסים ומעוותים, הושטו יד כמו ידיים שלדיות, אצבעות השלד שלהם קורצות לי עמוק יותר לתוך ממלכת הארור הנצחי.


כשומרת של לבבות ומוחות, תחום הטיפול הפך לתחום של דיכוטומיות חריפות, נטולות הגוונים ההרמוניים שביניהם. לפעמים, גילמתי את חיבוקה המטפח של האלה, המנחה את הנזקקים בחמלה. עם זאת, היו רגעים שבהם מעדתי, בדומה לאלוהות בוגדנית, והותרתי את אלה שבטיפולי מרגישים נטושים. המהומה הפנימית הזו ניפצה את השברים העדינים של הווייתי, פיזרה אותם כמו רסיסי מראה מרוסקת, משקפת את שברי נשמתי השבורה.


בכל יום עברתי דרך בוגדנית, פוסעת בזהירות על קליפות הביצים השבריריות, מפחדת שפסיעה אחת יכולה להביא נזק בלתי הפיך וסליחה, שלנצח תחמוק ממני. זה לא היה פרי דמיון בלבד; היא הפכה למציאות המוחשית שלי, קיום מחריד, שהצית בתוכי זעם לוהט, המכוון הן פנימה והן כלפי חוץ. בייאושי, צעקתי, חשפתי את אנושיותי הפגיעה ליקום הבלתי נסלח, אך התחנונים שלי נבלעו בחלל בלתי נתפס. הדרישה להפריש כוח ומקצועיות בלתי מעורערת התנגשה עם ההכרה בטבע התמותה הפגום שלי. אני לא אלה בלתי ניתנת לשליטה ולא בת תמותה חלשה; אני הריקוד המסובך בין שניהם, משחק גומלין עדין של אור וצל.


רק מי שאימצו את המהות הטרנספורמטיבית של עידן חדש זה, שנולד מהשבת המקוללת, הצליח לנווט במים הבוגדניים ולהגיח בחוסן בלתי מעורער. מהשאר, אני נפרדת לשלום, משאירה מאחור שרידים של חיים קודמים, תזכורת נוקבת לטבע הארעי השזור בשטיח הקיום שלנו. כן, אין ספק שזו עזיבה מצערת, אך מטרתי מתעלה על מלנכוליה גרידא. אני שואפת להקנות לעצמי ולמטופלים שלי את האמת העמוקה שלא רק מקובל אלא חיוני לחצות את קליפות הביצים השבריריות של החיים בזהירות, שכן באמצעות פגיעות וזהירות ניתן להגיע לריפוי וצמיחה אמיתיים.


161 views0 comments

Comments


bottom of page